<h1>תמים דעים להראב"ד סימן קנ"ח</h1>
<h2>דף עא:</h2>
אלו הפסקים כתב הרב ר"י יצחק בר אשר ז"ל בעל התוספות. רבינא אמר נהי דשליחות לע"א לית ליה זכיה לע"א מדרבנן אית ליה. כתב הרב בעל התוספות ז"ל נראה לי דגרסי' זכיה מדאורייתא אית לה. דאי לית ליה זכיה אלא מדרבנן היכי שרינן איסור רבית דאורייתא והלא כל הזכיות מדאורייתא נינהו דזכין לו לאדם שלא בפניו רמיזא באורייתא וכ"ש בפניו. ומהכא משמע שאסור לישראל לשלוח את הע"א שילוה לו מעות מישראל חבירו ברבית דכשם שאסור לומר לו צא והלוה מעותי ברבית לישראל חבירו אע"ג דאין שליחות לע"א ואיכא למימר דמנפשיה קא עביד מ"מ כיון שמישראל בא הרבית לע"א ע"מ ליתן לישראל שנתן לו מעותיו ע"מ להלוותן לישראל אחר אסור כדתניא ישראל שאמר לע"א צא והלוה מעותי ברבית אסור הכי נמי לא שנא כשישראל שולח את הע"א ללות מישראל הרי כשהן יוצאין מישראל חבירו על מנת להלותם בריבית לישראל אחר הם יוצאים ואע"ג שאותו ישראל המלוה אינו יודע שהע"א לוה אותם לצורך ישראל אפ"ה אסור לזה לומר לו הלוה לי מעות מישראל חבירי דמה לי להלוות לישראל אחר שאסור לומר לע"א ומה לי ללות מר' יצחק. אבל אם אמר צא ולוה לי מן הע"א והע"א לוה לו מישראל מספקא לי אי הוי מותר או לא. ומה שפסק רבי' גרשום ז"ל שאם אמר (ישראל לע"א) [נכרי לישראל] צא ולוה לי מעות מישראל (חברי) [חברך] שמותר לו לעשות כן דאע"ג דאין שליחות לע"א אפי' הכי מותר דנהי דאין שליחות לע"א שאין יכול ישראל זה ליעשות שלוחו של ע"א להיות כמותו, שלוחו של ישראל חברו מיהת יכול להיות כמותו. ומהתוספתא [ב"מ פ"ה מ"ח] משמע דאין בזה משום רבית כדתניא ע"א שאמר לישראל צא והלוה מעותי ברבית לישראל חביר' מותר. ויש לומר דהיינו טעמא דזה ישראל שהוא מלוה עושה את ישראל המקבל מעות שליח וכמותו הוא וכיון שאחריות המעות על הע"א הוי כמו זה ישראל עצמו לוה מן הע"א ואין כאן רבית. אפ"ה תימא מפני מה התירו ז"ל לכתחלה דהתם תני שאסור מפני מראית העין והיכי הוי לכתחלה מותר לישראל ללות מעות מישראל לצורך הע"א דכשם שלהלוות אסור לכתחלה כמו כן ללוות. ור' מגמגם להתיר בכ"ג. אבל אומר שנהגו לעשות כן להלוות לע"א ע"י ישראל. ואפי' הכי למה שנהגו לעשות אם ישראל לוה מישראל חבירו לצורך הע"א וקצב עם הע"א על הרבית כמה רוצה ליתן בשבוע וזה קוצב עם ישראל המלוה בפחות ונותן לו המשכון מידו לידו ולאחר זמן יפדה הע"א ערבונו ונותן לישראל זה הרבית שקצץ עמו. נראה לר' דכל אותו ויתור שיתן הע"א לישראל הלוה דן הוא שיקחנו ישראל הלוה לעצמו רק יתן לחבירו מה שהוא קצץ ויחזיר לו הישראל על כרחו הערבון אבל אם קצץ ישראל עם ישראל חבירו שיתן לו הע"א כך וכך רבית לשבוע והע"א רוצה לפחות בשעת פדיה מחמת שהוא אנס או אלם וזה ישראל המלוה אינו רוצה להחזיר הערבון לישראל חברו עד שיתן לו כל הרבית נראה לר' דאין יכול ישראל זה ליקח מישראל חבירו אלא מה שהע"א נותן לו אבל משלו לא יתן כלום שהרי זה לא לוה ממנו אלא על דעת הע"א שאם יתן לו הע"א גם הוא יתן לו אבל אם הע"א יאנס לו גם הוא לא יתן לישראל המלוה. ואם אינו מאמינו שטוען לו יותר נתן לך הע"א ממה שנתת לי ישבע לו שלא נתן לו הע"א יותר ויפטר אבל משלו אסור ליקח לעולם. ואומר ר' שאם ישראל חייב לע"א מעות ודוחק אותו לפרוע ואמר לו ישראל הילך ערבוני וצא והלוה מכל מה שתרצה ועלי ליתן הרבית והלך הע"א ולוה מישראל אחר ולבסוף כשבא לפדות ערבונו מן הע"א אומר לע"א לפדותו מישראל חבירו. נראה לר' שאסור לזה ישראל ליתן הרבית לישראל חבירו כיון שמתחלה אלו מעות שלוה הע"א לצורך ישראל לוה שהרי על כרחו היה לו לפרוש לע"א והא הוי דומיא דשולח את הע"א שילוה מישראל חבירו ברבית דאמרינן לעיל שאסור הכא נמי לא שנא דודאי אסור אבל אם השאיל ישראל לע"א ערבונו והרהינו הע"א ביד ישראל לצורך עצמו ואחרי כן לא פדה הע"א המשכון לפי שהוא אנס והלך ישאל לפדותו מיד ישראל חברו נראה לר' שאז ודאי מותר לישראל ליתן לו כל הרבית כיון שמתחלה אלו המעות לא לוה הע"א לצורך ישראל הרי אין שם שכר המתנת מעות לוה ישראל ומה שנותן לו ישראל זה רבית הוי כמו שקונה ממנו הערבון שהרי יכול לטעון איני מחזיר הערבון אלא לע"א כשיפדה ממני בקרן וברבית ואם לא יתן לי רבית אמכור הערבון ואקח רבית שלי והרי הוא עכשיו כמו שמוכרו לישראל חברו בקרן וברבית ומותר אבל כשישראל נתחייב מעות לע"א ונתן לו עליהם משכון התם ודאי הע"א מתחלה לצורך ישראל לוה ואע"ג דאין שליחות לע"א אפילו הכי כיון שמיד ישראל באו ליד ע"א ולצורך ישראל ודאי נראה לר' דאסור וכשהשאיל לו משכונו לע"א והע"א אינו רוצה לפדותו אין ישראל המלוה יכול לעכב ולומר איני מחזירו אלא לע"א דלא יהא אלא גזלן שנוטל מזה ונתן לזה וכל זמן שלא נתיאש ממנו והוא בעין ודאי על כרחו יחזיר הכא נמי לא שנא וכן מצא ר' בפסקות ר' גרשום ז"ל ומשם משמע דדוקא אם הע"א אלם שאין יכול ישראל זה לעכב מליתן לו הערבון שהרי דוחק את ישראל ואז נראה שיחזיר ישראל המלוה הערבון בלא רבית אבל הע"א אינו אנס שיכול ישראל זה לומר איני מחזיר לך הערבון עד שתתן לי רבית שקצצת ואין כח ביד הע"א להוציאו מידו בלא רבית אז ודאי נראה שזה ישראל מעכב המשכון עד שיתן לו הע"א הרבית כלו או אם רוצה ישראל השליח ליתן לו רבית בשביל הע"א הרשות בידו ומותר ליקח ממנו כיון שמן הע"א יכול ליקחנו דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ישראל וישראל זה שליח הוא ולא לוה עד כאן ואם ישראל שנצטרך למעות לא היה יכול ללות על ערבונו מישראל חבירו בלא רבית ואמר לישראל חבירו הא לך ערבון משל ע"א ותלוה עליו מעות לע"א והערבון היה של ישראל ולצורך עצמו היה לוה ולא לצורך ע"א אלא שרוצה לרמות חבירו והלוה לו ישראל על אותו ערבון ברבית בחזקת של ע"א ואח"כ באו לפדות הערבון מיד ישראל בלא רבית וטוען הערבון שלי היה ולצרכי לויתי המעות ולא לצורך הע"א נראה לר' שהמלוה יכול לעכב הערבון עד שיתן לו כל הרבית ואינו יכול להוציאו בדיינים עד שיתן את הקרן ואת הרבית ואפילו רוצה לישבע זה ישראל שאינן של ע"א יאמר המלוה איני מאמינך בשבועה כיון דמתחלה נתנו לו בתורת ע"א ולאו כל כמיניה לחזור מדבריו הראשונים דכיון שהערבון הוא ביד המלוה אינו יכול להוציאו בטענה זו. דמה שאני אומר שיכול לטעון פרעתי לאחר שלויתי או כשהפקיד לו יכול לומר החזרתיו לך היינו לפי שהממון בידו הכא נמי זה שהמשכון בידו יכול לטעון ערבון של ע"א הוא ותמה לר' על זה הדין אין נמצא תקנה לזה הלוה שהוא ברור לו שהערבון שלו הוא ולא של ע"א ועליו יש ליתן רבית והיאך נכריח אותו לעשות ועובר על לא תשיך שאפילו יחליט המשכון ביד המלוה והוא ימכרנו הלוה עושה איסור דמוזיל גביה בשכר המתנת מעות והיאך יכול המלוה לדחוק את הלוה שיתן לו רבית והוא טוען ברור לי שאינו של ע"א ורפיא בידי ר'. ואם אין ברור למלוה אם הערבון של ע"א או לא ראוי היה להתרחק מן העבירה אבל מן הדין איננו יכולין לכופו שיתרחק.
